האשם התורם 

חברות הביטוח משתמשות פעמים רבות, גם לא בצדק, במינוח "אשם תורם" כדי לא לשלם את מלוא הפיצויים למבוטח, בהנחה שלא יתבעו אותן. כדאי לדעת כי במקרים בהם אין ביסוס לטענת החברה ומוגשת תביעה - המבוטח בדרך כלל זוכה

תגלית חדשה-ישנה של חברות הביטוח חוזרת, כך נראה, ברוח מחודשת לשדה המערכה. מדובר במינוח "אשם תורם", שבא לעולם לשימוש במקרים בהם נעוץ חלק מהאשם בתאונה גם בתובע עצמו. במקרים כאלה נוהגים בתי-המשפט "לחלק" את הנזק בין הצדדים כך שלמעשה יקבל התובע פיצוי חלקי עבור נזקיו במקום בו הוכח כי היה לו "אשם תורם" באירוע. אלא שחברות הביטוח הפכו את השימוש ב"אשם התורם" לכמעט אוטומטי וכנימוק סתום לסירובם לשלם את מלוא תגמולי הביטוח לניזוקים.

במקרים רבים בהם תובע ניזוק את נזקיו מחברת הביטוח של המזיק (ביטוח צד שלישי), נוהגת המבטחת לקזז מסכום הביטוח "אשם תורם". כך, למשל, עשוי למצוא עצמו הניזוק עם פיצוי ממנו קוזזו 10%, 20% ואף למעלה מכך. לאותו קיזוז לא נלווה לרוב נימוק ענייני למעט התיאור "אשם תורם".

שיטת מצליח

כבר אירעו לא מעט מקרים בהם ייחסה חברת הביטוח "אשם תורם" לרכב שחנה כחוק בעת שניזוק על-ידי רכב חולף, לכלי-רכב שנפגעו מאחור עת עמדו במקומם, לאחרים שניזוקו מרכב שביצע פרסה בלתי חוקית לתוך נתיב נסיעתם ועוד. את רובם המכריע של מקרים אלה ניתן לכלול בקטגוריית "שיטת מצליח", קרי: קיבל עליו הניזוק את רוע הגזירה (רוב הניזוקים) - הרוויחה המבטחת, לא קיבל עליו (מיעוטם המוחלט של המקרים) - הפסידה. מאחר שכמעט בכל המקרים מסוג זה מפסידה לבסוף חברת הביטוח לאחר התדיינות משפטית, ברור כי הנחת העבודה בשלה "מקוזזים" מלכתחילה אותם סכומים היא כי לא תהיה התדיינות משפטית.

אותה הנחה מתבססת על העדר רצונם של הניזוקים לנהל הליך משפטי יקר וממושך, שמעניק בסופו של דבר רווחים אדירים לחברות הביטוח. כאשר מעבירה חברת הביטוח לידכם "כתב ויתור וסילוק", קרי: ויתור מלא ומוחלט על טענותיכם כלפיה תמורת קבלת הסכום המופחת (לעיתים מופיע הכיתוב על גב ההמחאה אליו לא שמתם לב), כדאי יהיה לשקול היטב אם ברצונכם לוותר על אותו סכום או לעמוד על זכויותיכם. כדאי לדעת שחברם הביטוח אינה רשאית להתנות את תשלומו של כל סכום שאינו שנוי במחלוקת בתום-לב, וכי עליה לשלמו בתוך 30 יום.

במקרים בהם החליטו מבוטחים לעמוד על זכויותיהם זכו הם בבתי-המשפט (ברוב המכריע של המקרים) בסכום כולו בתוספת הוצאות משפט, שכר טרחת עו"ד, ריבית והצמדה ולעיתים אף ריבית מיוחדת (עד 12%) אותה רשאי בית-המשפט להעניק למי שכספיו, שאינם שנויים במחלוקת, עוכבו בידי המבטחת מעבר לתקופת 30 הימים.

תחשיב כלכלי פשוט

בכל המקרים מהסוג הנ"ל, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תצא המבטחת מההליך המשפטי כשידה על התחתונה ולאחר שתיאלץ גם לשאת בעלות עורכי-דינה. אם סירבתם לקבל את ההמחאה המותנית תהיו זכאים להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד אפילו יקבע בית-המשפט כי יש לכם "אשם תורם". זאת, מאחר שאת הסכום שאינו שנוי במחלוקת היה על המבטחת לשלם לכם ללא תנאי ואם לא עשתה כן אז תיאלץ היא לעשות כן עתה בנוסף להוצאות המתבקשות.

תופעת הייחוס הסתמי של "אשם תורם" לניזוק קיימת עדיין בשל תחשיב כלכלי פשוט, שמוכיח כי המבטחת מרוויחה מכך מאחר שרוב הניזוקים מוותרים (שלא בצדק) על קבלת מלוא התשלום ומסבסדים את המאבקים המשפטיים במעטים שכן עומדים על שלהם.

בשני פסקי-דין שניתנו לאחרונה על-ידי הרשמת איריס לושי-עבודי בבית-משפט השלום בפתח-תקוה (ת.א. 1511/03 ות.א. 1513/03) גילו המבטחות כי לא בכל מקרה יזכו למתת חינם אוטומטית של "אשם תורם". במקרה הראשון ביצע אוטובוס הנתבעים פניית פרסה לתוך נתיב נסיעת רכב התובע (בנתיב הנגדי) והסב לו נזק. המבטחת טענה באותו מקרה להיעדר אשמה בתאונה, ולחילופין ל"אשם תורם" של התובע באי-מניעת התאונה.

במקרה השני נגרמה התאונה לאחר שרכב הנתבע ביצע פניית פרסה מחניה בימין הדרך, ובשל כך פגע בו רכב התובע. בשני פסקי-הדין קבעה הרשמת כי המבטחת תשלם לתובע את מלוא נזקי הרכב נשוא האירוע, בנוסף לחלק מההוצאות הכלליות שנתבעו, שכר טרחת השמאי, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בכך היא נתנה, ובצדק רב, ביטוי גם להוצאות, הטרחה והטרדה המוסבים לתובע בשל הצורך בניהול הליך משפטי.

מן הראוי היה כי בתי-המשפט יתמכו ויחזקו מגמה זו, לפיה גם זמנו של האזרח הקטן אינו הפקר. העובדה כי בניגוד לתאגידים הגדולים מנוע האזרח הקטן מצירוף תדפיס חשבונאי או אישור רו"ח החברה על נזקיו אינה מלמדת על היות זמנו נעדר ערך כלכלי (גם במקרים בהם הפסיד תובע הנאה, מנוחה או חופשה ולא רק עבודה!).

ראוי, כי בתי-המשפט יעשו להקטנת פער חוסר היעילות המערכתי כלכלי בהרחבת השימוש בהוצאות כלליות. נראה כי זו הדרך היחידה העשויה לאפשר למי שניזוק מ"קיזוז", גם בסדר גודל של כמה מאות שקלים (שכר יום עבודה לרבים מאיתנו) לנהל הליך משפטי על המאמץ, הזמן וההוצאות הכרוכים בכך.

הרחבת מגמה מבורכת זו עשויה להפחית את הסתמכות המבטחות על חוסר היעילות המערכתי-כלכלי ולאלץ אותן לקיים את לשון החוק פשוטה כמשמעה, קרי: לשלם לניזוקים את מלוא נזקיהם (למעט במקרים בהם ברור כי קיים אשם תורם של ממש) ובתוך התקופה הקצובה לכך בחוק. לצורך זה אף קבע המחוקק את "הריבית המיוחדת" בחוק חוזה הביטוח, ומן הראוי היה שגם השימוש בו יהפוך לנפוץ יותר כדי לאלץ את המבטחות לשקול שוב אם העלות הכלכלית של עיכוב כספי הניזוקים ברשותן אכן מוצדקת.